בעלי ב.ס.ט: “אין לערבים מודעות לגור בבניין 10 קומות”

גלובס
תאריך פרסום: 9.4.2011
מאת: ליאת רון

לכתבה המקורית
חזרה לכל הכתבות

בגיל 71, ואחרי השתלת כליה בפיליפינים (“בארץ לא האמינו לי שלא שילמתי לבן אדם שרצה לתרום לי”), בדיע טנוס מכיר את מדינת ישראל טוב מכל אדם אחר ■ ולמה דווקא במגזר הערבי הוא לא בונה?

לפני שבדיע טנוס חגג יום הולדת 12, אביו אושפז בבית החולים במצב קשה. המשפחה, דור רביעי בנצרת, כמעט הגיעה עד לפת לחם. האב פרנס את ששת ילדיו בדוחק מעבודה במספרה ובחנות הבגדים הצנועה שהייתה לו, וכשהפסיק בגלל מחלת כליות, הברירה היחידה שעמדה בפני אמו הייתה לפנות אל לשכת הסעד ולקבל עזרה. כבר בגיל הזה גידל טנוס, היום היו”ר והבעלים של ב.ס.ט ייזום ובנייה, כבוד עצמי של מבוגרים. הוא לא הסכים בשום פנים ואופן לקבל קצבה מהמדינה והודיע לאימא שלו שלא תדאג, שהוא יוצא לעבודה.

“זאת הייתה בושה, לא רציתי כסף של טובות”, אומר טנוס, איש גדל גוף בן 71, חם בצורה יוצאת דופן ונדיב כמו שרק מי שטיפס בציפורניים, יודע להיות. מאז הצליח הנער העני מנצרת, שבמקום זיכרונות ילדות מתוקים, חווה רגעי אימה של הישרדות, להתחבב על צמרת הכלכלה הישראלית. תשאלו את ציון קינן, ואת גליה מאור ואת מיכאל שטראוס, שהפגינו נוכחות במסיבת הסילבסטר המפורסמת שהוא עורך בכל שנה בנצרת, וגם את לב לבייב ואת דוד עזריאלי, שמשתפים איתו פעולה בלא מעט פרויקטים.

נחזור לילדות. כדי להרוויח כסף שיעזור להחזיק את המשפחה, יצק טנוס נרות לכנסייה ופתח מכולת שכונתית בחדר צדדי בבית. “זה היה מין חדר קטנטן. רכב לא היה יכול להגיע לחנות, אז היינו מביאים את הסחורה על חמור. ב-1954 היה שוק גדול לחזירים. כולם גידלו חזירים וגם לנו היה דיר ליד הבית. ככה התגלגלנו מעסק לעסק”.

– הצלחת גם להיות ילד? למדת בבית הספר?

“לא הייתה לי ילדות. אני לא זוכר שיצאתי עם חברים או ששיחקתי אחר הצהריים. הייתי דואג לחזור מהר כדי להאכיל את החזירים. לא הייתי הבכור. אחי הבכור, הייתה לו בעיה בריאותית בעין, אז אני הייתי צריך לעבוד בשביל המשפחה. למדתי עד סוף היסודי וזהו. כל הזמן הלכתי עם חברים יותר גדולים ממני בחמש-שש שנים. זאת הייתה הרבה אחריות על כתפיים של ילד, אבל צברתי ניסיון חשוב”.

הראש של טנוס עבד כל הזמן. הוא חיפש עבודה מהירה ומשתלמת יותר ואיכשהו התגלגל לבנייה. הוא התחיל כעוזר תפסן של שני בחורים שהכיר, וכשניסה להתקבל לעבודה בסולל בונה בנצרת, גורש כשגילו שהוא בן 16 ושאין לו אישור עבודה. “הלכתי להירשם לאישור עבודה עוד לפני שהייתה לי תעודת זהות”, הוא מספר. “שנה וחצי הייתי בסולל בונה. הוציאו אותנו לקורסים לתכנון ואחרי זה עברתי למחלקת הבנייה של השומר הצעיר, והתחלתי לעבוד בקיבוץ דליה. נהניתי לעבוד בקיבוצים. היו שם אנשים טובים. הייתי ישן בדליה וחוזר אחרי שבועיים הביתה. משם שלחו אותנו למשמר העמק, לרמת מנשה, לזורע”.

– מנין הדחף להיות עצמאי?

“שמתי לעצמי מטרה: אני לא רוצה להיות חמור לאחרים, אלא רק חמור לעצמי. אחרי שנתיים של עבודה, הייתה לי בעיה בידיים מהמלט, והחלטתי לקחת עבודות לבד. זה היה בשנות ה-60. נכנסתי לשותפות במוצקין עם שני חברים והפסדנו הרבה כסף. הם היו עצלנים ואני הייתי קטן מדי. אבל בגיל 19, כשיש לך לחץ לעזור למשפחה, לא חושבים פעמיים. הולכים על כל דבר ובכל הכוח. היה לי אומץ לקחת סיכון לבד לגמרי והייתה לי גם שיטה. הייתי לוקח עבודות, למשל בניית מרפסת, וישר הייתי מביא חומר ושם אותו שם בבית ולוקח מקדמה כדי שהעבודה תהיה שלי ולא ייקחו מישהו אחר”.

“הייתי חבר של רבין”

לכתבה המקורית
חזרה לכל הכתבות

חדשות נוספות